חזית פוליסריו עומדת בפני מבחן דיפלומטי לאחר סיום משימת המינורסו

חזית פוליסריו ניצבת בפני שלב פוליטי ודיפלומטי מורכב בעקבות סיום המנדט של משלחת האו"ם בסהרה "מינורסו" ב-31 באוקטובר 2026, לאחר שלושים וחמש שנים של פעילות. מדובר בהתפתחות המחייבת בחינה מחדש של כלי ניהול הסכסוך, ומציבה את החזית ואת בעלת בריתה אלג'יריה בפני אתגרים חדשים בהתמודדות עם התמורות הבינלאומיות שעובר תיק הסהרה.

לאחר שמועצת הביטחון לא הצליחה לאמץ את טיוטת ההחלטה האמריקאית להארכת המשימה, כתוצאה מהטלת וטו מצד רוסיה, וכישלון הטיוטה הרוסית החלופית, החל האו"ם בהליכי פירוק המשימה הבינלאומית, שהוקמה בשנת 1991 כדי לפקח על הפסקת האש ולהכין משאל עם להגדרה עצמית שמעולם לא יצא אל הפועל.

התפתחות זו נושאת משמעויות פוליטיות עבור פוליסריו, שהסתמכה זמן רב על המסגרת הבינלאומית כאחד הכלים המרכזיים להגנה על אופציית משאל העם. עם סיום המשימה בשטח, החזית נדרשת להעריך מחדש את אפשרויותיה הדיפלומטיות, במיוחד לאור התמיכה לה זוכה היוזמה המרוקאית לאוטונומיה מצד מעצמות בינלאומיות משפיעות, ובראשן ארצות הברית וצרפת.

אלג'יריה נראית כצד מרכזי במשוואה זו, בהתחשב בתמיכתה הפוליטית, הדיפלומטית והצבאית בחזית, ואירוח מחנות טינדוף. תמיכה זו מעניקה לפוליסריו מרחב להמשיך ולהגן על עמדותיה, אך היא הופכת את עתיד מהלכיה לתלוי גם בבחירות מדיניות החוץ של אלג'יריה וביחסיה עם המעצמות הגדולות.

מזווית גיאופוליטית, הקושי בחידוש המנדט של המינורסו חושף את הפער המתרחב בין ארצות הברית לרוסיה בנוגע לגישה המתאימה ליישוב הסכסוך. בעוד וושינגטון דוחפת להפיכת האוטונומיה המרוקאית לבסיס למשא ומתן, מוסקבה דבקה בגישה שאינה קובעת מראש את המצב הסופי של הטריטוריה – מחלוקת שמשתקפת ישירות על הסיכויים להגיע להסכמה בתוך מועצת הביטחון.

עם זאת, סיום המשימה אינו אומר שזכות ההגדרה העצמית בטלה לפי עמדת האו"ם, ואינו מהווה כשלעצמו הכרה בינלאומית חדשה בריבונות מרוקו. המזכיר הכללי אנטוניו גוטרש הדגיש את המשך המאמצים הפוליטיים באמצעות שליחו האישי סטפן דה מיסטורה, תוך אזהרה מפני אפשרות של הסלמה צבאית בהיעדר מנגנוני הפיקוח הקודמים.

מנגד, מרוקו רואה בסיום המינורסו תפנית המשרתת את מאמציה לסיים את ניהול הסכסוך במתכונתו הישנה, ולעבור להסדר פוליטי המבוסס על יוזמת האוטונומיה תחת ריבונות מרוקאית.

כאן עולה בעיה אסטרטגית הניצבת בפני פוליסריו: האם להמשיך לדבוק בגישה שהכתיבה את מהלכיה לאורך העשורים האחרונים, או לשאוף לשנות את הרטוריקה ואת כלי המשא ומתן שלה באופן שיתאים למציאות הדיפלומטית החדשה?

המשך המתיחות הצבאית עלול לסבך עוד יותר את התמונה, במיוחד לאור העובדה שהפסקת האש שנחתמה בשנת 1991 קרסה בשנת 2020, בעוד היעדרם של משקיפי האו"ם הופך לגורם נוסף המעורר חששות לגבי היציבות האזורית.

ההערכה הפוליטית הסבירה היא שעתיד החזית לא ייקבע רק מעצם נסיגת המינורסו, אלא מיכולתה לגייס תמיכה בינלאומית, ממיקומה של אלג'יריה במאזן הכוחות האזורי, ומהמידה שבה הצדדים מוכנים להיכנס למשא ומתן רציני.

לפיכך, ההתפתחויות האחרונות אינן מסיימות את הסכסוך, אך הן מעבירות את פוליסריו לשלב מורכב יותר, בתקופה שבה מרוקו מבקשת לנצל את התמורות הדיפלומטיות כדי לבסס את גישתה הפוליטית, בעוד שהסדר הקבע נותר תלוי בהסכמה בינלאומית ואזורית שטרם הושגה.