קודי אתיקה משפחתית והגנה על כבוד האדם

המשפחה נתפסת כיחידת הבסיס של החברה האנושית; משום כך, מקורות החקיקה של שלוש הדתות העניקו לו תשומת לב עליונה במטרה להגן על השושלת, לבסס את כיבוד הורים ולסדר את הקשר הזוגي על בסיס של חיבה, רחמים ואחריות.

בחקיקה האסלאמית, חוזה הנישואין תואר כברית קדושה, והשריעה התנתה את תוקפו בהסכמה, بعדויות של שני עדים כשרים ובמהרי בלעדי לאשה כסמל לכבוד. כמו כן, היא העניקה לאשה עצמאות כלכלית מלאה, אסרה את קבורת הבנות בחיים והסדירה את הירושות באמצעות חלקים קבועים מראש (כגון חצי, רבע, שמינית, שני שלישים, שליש ושישי) שאותם איש איش אינו רשאי לבטל. בנוסף, היא מיקמה את כיבוד ההורים לצד האמונה באל אחד והגבילה את הגירושין לשלוש הצהרות נפרדות, שקדמה להן בוררות של שני בני משפחה במטרה להגיע לפיוס, תוך שהיא מעניקה לאשה את הזכות לחֻלְע'.

הטובים שבאנשים הם אלה שמידותיהם הטובות ביותר והם הנדיבים ביותר כלפי משפחותיהם, והנשים הן אחיותיהם של הגברים בכל הנוגע לכבוד, זכויות וחובות.

החלוצים הנעלים, כגון עומאר אבן אל-חטאב, עלי אבן אבי טאליב וזייד אבן תאבת (יבחר בהם האל), הקדישו עצמם למשפט המשפחה ולדיני ירושה, כשהם מאשרים בפסיקותיהם המסורתיות:

לאשה יש רכוש עצמאי משלה וזכותה המעוגנת בירושה ובמהר; אין לחתן לא אלמנה ולא נערה ללא הסכמתן.

ארבעת האמאמים פירטו את הכללים הנוגעים למשפחה — כולל הצעת הנישואין, האיחוד, הפרנסה, האפוטרופסות והירושות — וקבעו תקנים מחמירים בנוגע לגירושין. האמאם מאליك, לדוגמה, התיר גירושין משפטיים עקב נזק, היעדרות ממושכת או מחלוקת כדי להגן על האשה, תוך הסתמכות על הכלל המשפטי שנוסח על ידי ארבעת הפוסקים:

הקשר הזוגי מבוסס על החזקת [הרעיה] בהוגנות או שחרורה בחסד, מבלי לגרום לנזק או לדיכוי.

בהשוואה לתלמוד, בחלקו נשים — הכולל שבעה מסכתות משפטיות, שביניהן בולטות קידושין, כתובות, גיטין ויבמות —, אנו רואים שנישואין ביהדות מתבצעים באחת משלוש דרכים: כסף, שטר או ביאה. הם מקודשים באמצעות חוזה הכתובה, המבטיח לאשה הבתולה מאתים זוז כסף ולאלמנה מאה זוז במקרה של גירושין או פטירה. כמו כן, התלמוד כולל את דין היבום (יבום), המחייב את האח לשאת את אלמנת אחיו שנפטר ללא צאצאים, או לחלופין לקיים את טקס החליצה כדי לפטור אותה מכך. התלמוד העניק את הזכות לתת גירושין באמצעות שטר הגט אך ורק לבעל, בטרם רבי גרשום, סביב שנת 1000 לספירה, הוציא תקנה האוסרת על פוליגמיה ועל גירושין ללא הסכמת האשה בקרב יהודי אשכנז. כמו כן, התלמוד העניק לבן הבכור פי שניים בנחלת הירושה ושלל זאת מהבנות כאשר היו בנים, תוך דרישה מחמירה כי הרכוש יכסה את מזונותיהן ומהרן, תוך הדגשה נוקשה של כיבוד הורים בהתאם לכלל הרבני:

כיבוד אב ואם שקול במאזניים ככיבוד הבורא, וחוזה הכתובה מהווה חומת מגן בטוחה לזכויותיה הכלכליות של הרעיה.

מצד שני, בברית החדשה, קשר הנישואין הועלה לדרגת סקרמנט קדוש שבו בני הזוג הופכים לבשר אחד בלתי ניתן להפרדה; פוליגמיה נאסרה והגירושין הוגבלו בקפדנות, אלא במקרה של ניאוף, כיישום של החקיקה האוונגליסטית המפורשת:

איש אל יפריד את אשר אלוהים חיבר בקשר נישואין קדוש; כבד את אביך ואת אמך, ואהבת לרעך כמוך.

כך, שלוש החקיקות מסכימות על קדושת המשפחה והאדרת זכויות ההורים, בעוד שהחקיקה האסלאמית מתבלטת בגמישות מציאותית השומרת על קדושת הקשר הזוגי, מעניקה לאשה את חלקה הקצוב בירושה וכן את עצמאותה הכלכלית המוחלטת, וסוללת את הדרך לפרידה מסודרת כאשר החיים המשותפים הופכים בלתי אפשריים.