הניחוח של כימיה בבלית עבור זיקוק שמן ברוש

לוחות החרס בכתב יתדות שהתגלו בעיר העתיקה אשור, הרשומים ברישומי התקופות הבבלית והאשורית התיכונה סביב שנת 1200 לפני הספירה, מהווים את המסמך הכתוב העתיק ביותר בהיסטוריה של הכימיה המנציח את שמה של האישה הראשונה בהיסטוריה שהייתה כימאית ובשמית: האצילה הבבלית "תפיתי-בלתקלים" (Tapputi-Belatekallim), אשר כיהנה כמפקחת על הארמון המלכותי וכמומחית עליונה בזיקוק ומיצוי בשמים. לוחות אלו חושפים מתכון טכני מדויק להכנת שמן הברוש המלכותי, תרכובת שומנית וארומטית בעלת אופי טקסי ששימשה למשיחת גופם של מלכים וטהרת מקדשי האלים בבבל ובאשור, והיא מעידה על ידע מוקדם בשיטות בבליות של סובלימציה, סינון ועיבוי תרמי, מאות שנים לפני המצאת האַלֶמְבִּיק (דוד הזיקוק).
מתכון זה מורכב מיסודות צמחיים ספציפיים הכוללים עצי ברוש ועליו הצעירים דמויי המחט, הקנה הארומטי הידוע בכתב היתדות כעשב הקלמוס, שורשי הצמח הארומטי סוף הפקעות (צ'ופה) וטיפות שרף מור שיובאו דרך דרכי השיירות, והכול מוסף לבסיס נוזלי המורכב משמן שומשום טהור סחוט ומים מבוארות שהורתחו ונוקו ממינרלים גיריים. רכיבים אלו מתאפיינים בתכולתם של תרכובות טרפניות ושמנים נדיפים חזקים, המאופיינים ביכולתם להתקיים לאורך זמן ולהישאר יציבים שעות רבות, וכן בתכונותיהם היעילות לאיתור חרקים, לוחמה בחיידקי עור ונטרול ריחות זיעה באקלים הקשה של מסופוטמיה.

הטקסט בכתב היתדות מתאר את מנגנון ההכנה המורכב שדרש מספר ימים רצופים בתוך תנורי חרס בעלי דופן כפולה; העבודה החלה בכתישה גסה של עץ הברוש והקנה הארומטי, אשר הושרו במים טהורים בתוך כלי חרס האטום היטב שחומם על ידי החום העדין של האפר במשך יום שלם כדי למצות את המיצים הראשונים. לאחר מכן, "תפיתי" מתארת את שלב הזיקוק המימי הבסיסי על ידי כיסוי הכלי בבדי צמר מתוחים שלכדו את האדים העולים ועיבו אותם, ולאחר מכן סחיטה תקופתית של בדים אלו בכלי נפרד כדי להפריד את השמנים הנדיפים מהמים הכבדים, תוך חזרה על מחזור תרמי זה מספר פעמים כדי להגביר את הטוהר והריכוז של התרכובת.
בשלב הבא, שמן שומשום טהור נמזג על הנוזל המעובה וחומם שוב יחד עם אבקת שרף המור ושורשי סוף הפקעות עד שהשמן ספג לחלוטין את הניוחות ואיבד לחלוטין את לחותו המימית כדי למנוע כל עיפושים. לאחר מכן, התמיסה הועברה, בעודה חמימה עדיין, דרך מסנני בד פשתן צפופי אריגה כדי להיפטר ממשקעים צמחיים דקים. ההכנה הושארה בכדים עשויים חרס מצופים בזפת מבפנים ואטומים בחרס לחה בתוך חדרים אפלים וקרירים עד לשקיעה מלאה, והפכה לבסוף לשמן בצבע דבש, בעל ניחוחות נעימים, המפיץ את ריח יערות המחטניים והגוונים החמים המתובלים שאפיינו את האליטה של חצר המלכות בבבל.