מסגד א-شيخ زايد الكبير.. יצירת מופת אדריכלית המדהימה את העולם

בלב בירת איחוד האמירויות אבו דאבי, מקום שבו מאפייני המודרניזציה מתחברים עם מקוריות ההיסטוריה, מתנשא מסגד שייח זאיד הגדול בגאון עם כיפותיו הלבנות וצריחיו המרשימים, כמו שירת אור שנחקקה על דפי שיש, או יצירת אמנות יוצאת דופן שצוירה על ידי גאונות אנושית ושאבה את יופייה מגדולת הצוויליזציה האסלאמית. הוא אינו סתם מבנה דתי שבו מתקיימות תפילות, אלא אחד ממוקדי האדריכלות והתיירות הבולטים בעולם, ועדות חי לחזון אמירתי שהפך את היופי, הסובלנות והדו-קיום לשפה עולמית החורגת מעבר לגבולות ולתרבויות.

מהרגע הראשון שבו עיניו של המבقر נוחתות על אתר ייחודי זה, הוא מרגיש שהוא עומד בפני מבנה החורג מגבולות האדריכלות המסורתית. השיש הלבן הבוהק מכסה את החזיתות והכיפות, וארבעת הצריחים מתנשאים לעבר השמים לגובה של כ-107 מטרים, בעוד שרחבות רחבות ידיים משתרעות עם עיטורים בוטניים מרהיבים, שבהם צבעים וצורות משתלבים בהרמוניה המעוררת פליאה ושלווה. כאשר תמונות הכיפות והקשתות משתקפות بבריכות המים המקיפות את המסגד, המקום נראה כמו עולם של יופייה שבו המציאות והדמיון מתערבבים.

רעיון הקמת מבנה יוצא דופן זה שייך לשייח זאיד בן סולטאן אנהיאן המנוח, מייסד איחוד האמירויות הערביות, שרצה לבנות מסגד המגלם את סובלנות האסלאם ואת דרכו המתונה, ויהיה נקודת מפגש לציוויליזציות ומגדלור לשלום. עבודות הבנייה החלו בחמישי בנובמבר שנת 1996 ונמשכו כש11 שנים, בטרם פתח המסגד את שעריו למתפללים לרגל איד אל-אדה בשנת 2007, והפך לאחד ההישגים האדריכליים הגדולים ביותר שראתה האזור.

השטח הכולל של פרויקט המסגד משתרע על פני למעלה מ-555 אלף מטר רבוע, בעוד שקיבולת הקליטה שלו מגיעה לכ-55 אלף מתפללים. הוא כולל 82 כיפות בגדלים שונים, שבראשן הכיפה הגדולה ביותר מעל אולם התפילות הראשי, בגובה של כ-84 מטרים ובקוטר של כ-32.6 מטרים, במראה הנדסי המשקף את דיוק התכנון ואת תפארת היחס האדריכלי.

אולי מה שמוסיף ליופיו של מבנה זה הוא העובדה שהוא נושא בפרטיו את חותמם של ציוויליזציות אסלאמיות רבות, שכן כיפותיו שאבו השראה מאדריכלות מרוקאית ומוגולית, בעוד שבתוכו מופיעים עיטורים בהשראת אמנויות מרוקאיות מסורתיות, לצד אמנויות הקליגרפיה הערבית והעיטור האסלאמי. באלפי עובדים ואומנים השתתפו בהקמת המסגד, וחומרים שהובאו ממדינות רבות שימשו בבנייתו, בהן מרוקו, איטליה, הודו, טורקיה, סין וגרמניה, בהתגלמות מעשית של רעיון מפגש העולם על אדמת האמירויות.

ברחבתו הראשית, ששטחה כ-17,400 מטר רבוע, מתגלה גאונות האמנות ביצירות פרחוניות מדהימות העשויות ממיליוני חלקי פוזאיקה ושיש, בעוד העמודים החיצוניים שמספרם מגיע ל-1,096 עמודים, על עיטוריהם המדויקים וכותרותיהם בהשראת כפות תמרים, מציירים נוף אדריכלי המעניק למקום את הדרת המלכים ואת שלוות בתי התפילה.

באשר לפנים אולם התפילה הראשי, המבקר מגלה עולם אחר של יצירתיות, שבו נברשות קריסטל ענקיות משתלשלות ונוצצות תחת הכיפות, והחללים הפנימיים מעוטרים באבנים ובעיטורים יקרים. תחת נברשות אלו משתרעת אחת מיצירות המופת הארוגות הגדולות בעולם, והיא השטיח הידני הענקי ששטחו כ-5,400 מטר רבוע, משקלו מגיע ל-35 טון, וכ-1,200 אומנים השתתפו בייצורו, בעבודה אמנותית שהשלמתה ארכה קרוב לשנתיים.

אך יופיו של המסגד אינו נעצר באדריכלות שלו או בחפציו היקרים, אלא מגיע לשיאו בשקיעה, כאשר קרני השמש האחרונות מסתננות בין הקשתות והכיפות, וצובעות את השיש הלבן בצבעי זהב ורוד, בטרם מתחילה התאורה הלילית לצייר ציור שמימי מדהים. מערכת התאורה החיצונית תוכננה לחקות את שלבי הירח במהלך החודש ההג'רי, כך שדרגات התאורה והשתקפויותיהן משתנות עם שינוי שלביו, בקשר סמלי מופלא בין אדריכלות, זמן וטבע.

ייחודיות יוצאת דופן זו גרמה למסגד שייח זאיד הגדול לחרוג ממעמדו הדתי ולהפוך ליעד תרבותי ותיירותי עולמי המושך אליו מבקרים מלאומים ומאמונות שונות. נתוני המחצית הראשונה של שנת 2026 מצביעים על כך שמרכז מסגד שייח זאיד הגדול אירח למעלה מ-3.12 מיליון מבקרים, בהם מתפללים, מבקרים ומשתמשים בשביל ההליכה של המרכז, נפרד המשקף את הנוכחות הגדלה והולכת של אתר זה במפת התיירות הבינלאומית.

מסרו של המסגד אינו מתמצה בהצגת גדולת האמנות האסלאמית, אלא מתרחב וכולל הכרת המבקרים בערכים האנושיים שעליהם מבוססת הציוויליזציה האסלאמית, ובראשם רחמים, מתינות וכבוד לזולת. באמצעות הסיורים התרבותיים שמציע המרכז, ניתנת למבקר ההזדמנות להכיר את היסטוריית האדריכלות האסלאמית ואת משמעויות העיטורים והקווים האמנותיים, מלבד ראיית היבטים מהמורשת האמירתית המקורית.

הערך האמיתי של מסגד שייח זאיד הגדול טמון ביכולתו הייחודית לשלב בין פאר לענווה, בין יראת כבוד למקום לשלוות הנפש, ובין גדלות ההישג החומרי לרוממות המסר האנושי. שכן כל כיפה בו מספרת פרק מתולדות האמנות האסלאמית, וכל עמוד נושא עדות ליצירתיות האומנים, וכל שטח משישו הלבן משקף חזון שביקש להפוך את בית אללה למקום שבו אנשים נפגשים באהבה ובשלום.

ובעידן שבו ערים עולמיות מתחרות על בניית מגדלים גבוהים ואתרים יוצאי דופן, אבו דאבי מציעה דרך מסגד שייח זאיד הגדול מודל שונה ליופייה ולגודל; מודל שאינו נמדד בגובה הבנייה לבדו, ולא בערך השיש, הזהב והקריסטל, אלא במה שהמקום מותיר בנפש האדם של פליאה, שלווה והתפעלות.

זהו המקום שבו העין אינה מסתפקת בהתפעלות מיופיו, אלא הנפש שומרת את השפעתו לאורך זמן רב לאחר העזיבה.