הסודות של פפירוס אברס לטיפול בפצעי הפרעונים

פפירוס אברס הרפואי, המושמר בספריית אוניברסיטת לייפציג ונכתב בכתב היראטי בסביבות שנת 1550 לפני הספירה תחת שלטונם של המלך אמנחותפ הראשון, הוא אחד המסמכים הפרמצבטיקיים הרחבים והעתיקים ביותר שמתועדים בהיסטוריה של הרפואה האנושית. כתב יד פרעוני זה מכיל רישומים מפורטים של טיפולים שבוצעו בפועל במרפאות המקדשים ובמרכזי הריפוי השייכים לבית החיים. הבולט שבהם הוא המרקם המשולש המפורסם המוקדש לחיטוי וטיפול בפצעים עמוקים, כוויות פתוחות, פציעות קרב ונשיכות זוחלים, נוסחה רפואית שהתבססה על איזון מדויק בין הכימיה של חומרים טבעיים לבין התכונות הפיזיקליות של תרכובות אורגניות.

מרקם רפואي מאומת זה מבוסס על שלושה עמודי תווך פרמצבטיקיים משולבים: דבש דבורים פראי טהור שלא עבר עיבוד תרמי, קליפת ערבה כתושה היטב, ושומן אווז או בקר מטוهار, בתוספת חומר שרفي חיטוי כגון מור או שרף לבונה מהמדבר. לפי מאזני הרפואה הפרעונית, רופאים-מנתחים הידועים בשם «סינו» הבינו באמצעות ניסיון מעבדתי קפדני ששומן האווז פועל כבסיס שומני מבודד המונע מרקמות חיים להתייבש ומהחבישות להידבק אליהן. מצדו, דבש הדבורים מספק ריכוז אוסמוטי עליון השואב את הלחות מהחייק וממנע את התרבותם, תוך שחרור טבעי של כמויות זעירות של מי חמצן המחטאים את הפצע מבלי לצרוב את התאים המתחדשים. באשר לקליפת הערבה, המקור הטבעי הראשון של תרכובת חומצה סליצילית, תפקידה היה להרגיע כאבים מקומיים חמורים ולבלום את חום הדלקת ברקמות הסובב.

שיטת ההכנה של משחה זו החלה בטחינת סיבי קליפת הערבה היבשים במכתש עשוי אבן דיוריט או בזלת עד לקבלת אבקה דקה, עליה יוצקה שרף המור הכתוש כדי להבטיח את השמדת הפטריות והחייק. לאחר מכן, שומן האווז הטהור הומס באש קטנה, שניזונה משריפת עצי שיטה יבשים כדי להבטיח חום אחיד ונטול פיח. שומן פושר זה יצוק בהדרגה על תערובת האבקות תוך ערבוב מתמיד באמצעות כלי ברונזה חלק עד לתערובת מלאה. כאשר התערובת הגיעה לטמפרטורת העור האנושי, דבש הדבורים הפראי הוכנס לתוכו לאט כדי למנוע מחום השומן לפגוע בתכונות הפעילות האנזימטית. התרכובת עורבבה לאחר מכן עד להשגת אחידות כדי להפוך למשחה מגובשת בצבע ענבר כהה בעל ניחוח ארומטי חודר.

מרקם זה הוחל לאחר ניקוי האזור הפגוע באמצעות תחلب על בסיס בירה חמוצה או תמיסה מדוללת של מלח נטרון במים זורמים ומעוקרים של הנילוס. המשחה נמרחה בנדיבות על פיסת בד פשתן מצרים, שטופה ומיובשת באור השמש, כאשר התחבושת הונחה ישירות על הפצע הפחו. החבישה קובעה בחוטי פשתן מבלי להדק באגרסיביות יתרה כדי לאפשר ניקוז של עודפי נוזלים. חבישה זו הוחלפה בזהירות רבה מדי שלושה ימים, תוך צפייה בצמיחת ניצנים בשרניים חדשים. שיטה שמחקריהם בני זמננו שבוצעו על מומות ושרידי עצמות של עובדים שבנו את הפירמידות הוכיחו את יעילותה העליונה בריפוי שברים פתוחים וחתכים עמוקים, ובכך הגנו על הפצועים מפני נגע הנמק והטטנוס הקטלני.