רוח ה"דואנדה" והמלנכוליה של המוות בפלמנקו האנדלוسي

אי אפשר להבין את אמנות הפלמנקו בדרום ספרד כמוטיב מוזיקלי פולקלוריסטי גרידא המיועד לבידור שטחי או להדגמה מוטורית מופשטת; היא הרבה יותר מכך — זעקה קיומית וטרגית הטומנת בחובה מאות שנים של דיכוי היסטורי ומלנכוליה כמוסה, שבהן התמזגו זרמי התרבות הצוענית, שרידים מורים, שירים עבריים ספראדיים וקינותיהם של איכרים אנדלוסים חסרי כל. כדי להסביר את הכשת העוצמה האדירה המשתלטת על המבצע והצופה ברגעים של התגלות עמוקה, טבעה הרגישות הספרדית מושג חידתי ועמוק שאותו היטיב המשורר פדריקו גרסיה לורקה לגבש בהרצאתו ההיסטורית המפורסמת: מושג ה"דואנדה". הדואנדה אינו המלאך היורד עם בהירותו הזוהרת להפיץ ברכות משמיים, וגם אינו ההשראה של "המוזה" מיוון העלאית המשרטטת קווים גיאומטריים ושלווים; זהו יצור טלורי ועמוק המגיח מסוליות הרגליים, מחלחל אל תוך הדם ודורש מאבק בלתי מתפשר פנים אל פנים מול קצהו החד של האין-סוף והמוות. זוהי אותה אנרגיה נסתרת שעוצמתה הלוהטת מורגשת על ידי הכל, אך מהותה חומקת מגדולי הפילוסופים המזוינים בלוגיקה קרה בלבד.
כאשר הדואנדה משתכן בלב מפגש של שירה עמוקה, המכונה "קאנטה חונדו" (Cante jondo), כל הכללים האקדמיים והכישורים הטכניים שנשחזו בסבלנות קורסים, והזמר (קאנטאור) מושאר חשוף מול פצעיו הרוחניים שלו ושל אבותיו הנודדים לאורך הדורות. הגרון הופך אז לזירה של קריעה מטלטלת והצלילים מגיחים שבורים, מלווים בחרחור המזכיר חיכוך אבן באבן. זמר הפלמנקו אינו מחפש את הטוהר המלודי והרך, אלא את הכנות הקורעת לב המאלצת את המאזן לצמרמורת. ברגע מדויק זה, הגבולות בין שמחה לכאב מיטשטשים, והעצבות הופכת לאקסטזה פנימית עליונה המטהרת את הנפש מזיהומיה בתהליך הדומה לקתרזיס הטרגי היווני, אך כזה המוכתם בניואנס אנדלוסי הספוג בריח המוות והאדמה. שירה זו נתמכת בנגינת גיטרה שאינה מסתפקת בליווי הקול, אלא משתלחת באמצעות מכות ה"ראסגאו" (Rasgueo) האלימות כדי לחקות את פעימותיו של לב הנקלע לפינה, בעוד תיפוף הפרקים על גוף העץ של הכלי מעורר את דופק האדמה ומזעיק את הנשמות הנעלמות מתוך חשכת השכחה.

באשר לריחוד (המחול), התפרצותו של כוח מחתרתי זה מטמורפוזת את גופו של הרקדן או הרקדנית לברק חי המאתגר את הכבידה ונלחם בהעלמות. הרגליים הרוקעות בקרקע בעוצמת ה"טאקונאו" (Taconeo) אינן עושות זאת כדי להפגין ווירטואוזיות שרירית, אלא כאילו הן חופרות בזיכרון הארצי כדיעורר את המתים; הזרועות המתפתלות באוויר אינן משרטטות צורות עיטוריות, אלא נלחמות ברוחות רפאים בלתי נראות במרחב הכבד במתח מטאפיזי. מבצעת הפלמנקו, העוטה את חצאיתה הארוכה (Falda), נע כמו צמח פראי המתפתל תחת שוט רוחות אכזריות, וכאשר ההתלהבות מגיעה לשיאה, היא משלחת את הזעקה האנדלוסית הקדומה "¡olé!" — עיוות לשוני וקריאה פנימית לשם האלוקי שהורשו בידי מאות שנים של דו-קיום אנדלוסי — כדי לאשר את עצמה כווידוי קולני של הצפת משמעות והתעלות הרגע האנושי המוגבל מול האופק הקוסמי. מתוך הבנה זו, הפלמנקו אינו חגיגה של שמחה קלה, אלא התעוזה להסתכל ישירות בעיניים אל המוות הקרב ובא, ולהפוך את החולף הבלתי נמנע לאנרגיה חיונית שופעת הגוזלת מנרפות הגוף אלמוות אמנותי בלתי מעורער.