אבו דאבי: בירת תהילה ומגדלור איתן של האיחוד

שורשיה של אבו דאבי נעוצים במעמקי ההיסטוריה, ונמתחים עד לתקופת הברונזה, כאשר האי הסמוך "אום אל-נאר" אכלס ציוויליזציה ימית ומסחרית משגשגת כבר באלף השלישי לפני הספירה, אשר הייתה קשורה להפקקת נחושת ולמסחר עם התרבויות של מסופוטמיה ועמק האינדוס. עם זאת, גרעין היסוד של המטרופולין העכשווי החל ללבוש צורה סביב שנת 1761 לספירה, כאשר משלחת ציד של שבטי "באני יאס", בהנהגת השייח' דאיאב בן עיסא אל נהיאן מהנואות של ליווה ויישובי אל-דנפרה שבלב הרובע הריק (רוב אל-ח'אלי), עשתה את דרכה אל החוף לאחר שעקבה אחר עקבותיה של צביה שהדריכה את הציידים אל מעיין מים מתוקים באי, וכך העניקה לו את שמו, "אבו דאבי". בנו, השייח' שחבות בן דאיאב אל נהיאן, העביר במהרה את מושב השלטון והאמירות לאי בשנת 1793 לספירה, ובנה בו מגדל הגנה מאבן אלמוגים שלימים התפתח להיות ה"קאסר אל-חוסן" ההיסטורי. האי הפך למוקד מרכזי של דיג פנינים וניווט באגן המפרץ הפרסי, והתמודד בחוכמה עם תנודות הפוליטיקה האזורית ומהלך ההסכמים הימיים עם הכתר הבריטי, עד ששחר גילוי הנפט בשדה אום שאיף בשנת 1958 לספירה החדיר תנופת פיתוח אדירה. מסע היסטורי זה הגיע לשיאו ב-2 בדצמבר 1971 לספירה, כאשר מייסד המדינה ואדריכל תחייתה, המנוח השייח' זאיד בן סולטן אל נהיאן, הנהיג בתבונתו ובחזونو האיחודי את הכרזת איחוד האמירויות הערביות, והפך את אבו דאבי לבירה הפוליטית וכן למשכן של חוכמה ואיזון דיפלומטי עולמי.

העדים האדריכליים של אבו דאבי משתלבים בהרמוניה בין העתיקות המסורתיות לבין הביטויים היפים ביותר של המודרנייזציה העולמית. בלבה מתנשא ה"קאסר אל-חוסן", המבנה העתיק ביותר באבן השמור בבירה, המצטיין במגדל הגלילי שלו ובקירות הסיד ללא דופי המספרים לדורות את אפוס ההתנגדות ושחר היסוד. על קו הרקיע של העיר מזדקרים צריחי "מסגד שייח' זאיד הגדול", הנחשב ליצירת מופת של האדריכלות האסלאמית העכשווית ואחד המסגדים הגדולים בעולם; הוא מאכלס שמונים ושניים כיפות המצופות שיש לבן טהור ממקדוניה, למעלה מאלף עמודים המשובצים באגט, לאפיס לזולי ואם-הפנינה, וכן צריחים מלכותיים המתנשאים לגובה של מאה ושבעה מטרים שבהם שזורים אמנויות הפאטימים, הממלוכים והעות'מאנים, מבלי לשכוח את השטיח הארוג ידנית הגדול ביותר בעולם שנוצר על ידי האומנים המומחים ביותר, ונברשות זהובות זוהרות של סברובסקי. באי סעדיאת, מוזיאון "לובר אבו דאבי" מתבלט כמונומנט אדריכלי ותרבותי שעוצב על ידי האדריכל הצרפתי ז'אן נובל, המעוטר בכיפת פלדה מרשימה המושראת משזירת כפות התמרים בנואות אל-עין, היוצרת את תופעת "גשם האור" הגיאומטרי על שבילי המוזיאון הצף מעל מי הים. נקודות הציון התרבותיות מתרחבות לעבר "קאסר אל-ווטן" שבתוך הקומπל (המתחם) הנשיאותי, עם כתובותיו והקישוטים הגיאומטריים האנדלוסיים, ואי יאס עם פארקי השעשועים ומסלול המרוצים הבינלאומי שלו, ועד לנווה המדבר ההיסטורי של אל-עין – הרשום ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו – עם מערכת הפאלג העתיקה שלו ומבצריו המוקפים דקלי תמר גבוהים, וכן הר ג'בל חפית האדיר וקבריו הארכיאולוגיים העתיקים.

אבו דאבי משכה את תשומת לבם של חוקרים ונוסעים מערביים במשך מאות שנים; ההיסטוריון והנוסע הדיפלומט הבריטי ג'ון גורדון לורימר תיעד באנציקלופדיה ההיסטורית שלו "Gazetteer of the Persian Gulf" פרטים גיאוגרפיים מדויקים על השיח'ות של אבו דאבי, ותיאר את אומץ ליבם של מלחיה ואת החזקתם בצי דיג הפנינים הגדול ביותר בין אמירות חוף שודדי הים, עם למעלה מארבע מאות סירות מפרש החורשות את קרקעית הים. כמו כן, הנוסע והחוקר האנגלי וילפד תסינגר, הידוע בעולם הערבי בשם "מובראק בין לונדון", הנציח את זכרונותיו האלמותיים בספר "חולות ערב" (Arabian Sands) בעת חצייתו את מדבר הרובע הריק בשנות ה-40; שם פגש את השייח' זאיד בן סולטן אל נהיאן במצודת אל-מוווייג'י בעיר אל-עין, וכתב עליו בהערצה רבה, כשהוא מתאר אותו כשליט בדואي אצילי בעל נוכחות מרשימה, חוכמה מולדת ופופולריות עצומה בקרב השבטים, והצהיר כי תפיסתו החדה וטוהר כוונותיו מבשרים עתיד יוצא דופן לכל האזור. דוחות המסעות הימיים ההולנדיים והבריטיים מאז המאה ה-18 העידו גם הם על חוזקם של ביצורי האי ועל ריבונותם המוחלטת של ברית הבאני יאס על המים והמרעה של אל-דנפרה.

אבו דאבי מעטרת את זהותה המקורית באמצעות גסטרונומיה אמירתית הנטועה עמוק במסורת המדבר ובעושר הים. ה"הריס" מתנשא בראש משתאות החגים כשליט הבלתי מעורער של המנות המסורתיות; הוא מבושל על ידי בישול איטי של גרעיני חיטה מלאה נבחרים בקפידה יחד עם נתחי בשר כבש או בקר רכים בקדירת חרחיות או נחושת עמוקה, במשך שעות ארוכות על אש עצים נמוכה, עד שהבשר מתפרק לחלוטין ומתמזג עם סיבי החיטה, ולאחר מכן הוא נכתש בעזרת מרית עץ רחבה הנקראת "מודראב" תוך מאמץ גופני מתמשך, עד שהתערובת רוכשת מרקם חלק, קטיפתי ואחיד. לאחר מכן הוא מוגש בכלי קרמיקה ומכוסה בשכבה עשירה של "דיאן חאנין" (גהי מתובל בגרעיני חילבה, אבקת קצח וקורט הל) כדי להיות מוגש חם, עמוס ברכיבים תזונתיים וחום. שולחנות הבירה מצטיינים גם ב"מג'בוס אמירתי", המבושל עם בשר כבש או דג לוקוס טרי ומתובל בתבלינים ערביים מסורתיים, חוטי זעפרן ולימונים מדבריים מיובשים, וכן ב"ח'ביסה", המופק מקמח חיטה קלוי המלוש עם הל, מי פריחת תפוז הרים וגהי, מבלי לשכוח את כדורי ה"לוקיימט" המוזהבים והפכים, הטבולים במולסת תמרים מנואות ליווה ומעוטרים בשכבה נדיבה של גרעיני שומשום לבנים.