פוג'יירה, כרצת המזרח ושער ים עומאן

פוג'יירה נהנית ממיקום גיאוגרפי ואستרטיגי יוצא דופן המשתרע לאורך כל החוף המזרחי של איחוד האמירויות הערביות, עם מבט ישיר אל מפרץ עומאן והאוקיינוס ההודי. היא מוגנת במערב על ידי רכס הרי חג'ר המפורצים, אשר בידדו אותها בעבר מחולות המדבר והעניקו לה אקלים וטבע עשירים במעיינות ובעמקי נחלים. מקורות ההתיישבות בה מתקופות פרה-היסטוריות ומתרבות ואדי סוק, ונקשרו לנמלי דילמון ומאגן, וכן לסחר בלבונה ובמור דרך ים עומאן. האזור יושב על ידי שבטי הערבים האותנטיים של השארקיאין, שהפכו את העמקים ההרריים המבוצרים למקלט ועמדו באיתנות בפני ניסיונות ההגמוניה הפורטוגזית במאה ה-16 לספירה והשליטה הזרה בנמלי החוף המזרחי. פוג'יירה שמרה על ריבונותה ועצמאותה ההררית והימית תחת נס שליטיה ממשפחת אל-שארקי המכובדת, עד שהשייח' מוחמד בן חמד אל-שארקי הוביל את ביסוס יסודות האמירות וההכרה הבינלאומית בממשלתה. כך הצטרפה פוג'יירה לפדרציה המבורכת מיד עם הקמתה ב-1971, וצעדה לעבר תחייה כוללת שהפכה כיום את נמלה לאחד המרכזים הגדולים והחשובים בעולם לתדלוק אוניות (Bunkering) ולאחסון נפט, השוכנים מחוץ למצר הורמוז.

פוג'יירה שופעת שרידים אדריכליים היסטוריים עמוקים, בראשם מסגד אל-בידיה האייקוני, המסגד ההסטורי העתיק ביותר העומד על תילו שבו עדיין מתקיימות תפילות באיחוד האמירויות הערביות. בנייתו מתוארכת משוערת ל-1446 לספירה, והוא מתבלט בסגנונו האדריכלי הייחודי העשוי חימר, אבן שרופה וטיח, המעוטר בארבע כיפות ספירליות זו על גבי זו המונחות על עמוד מרכזי יחיד בסימטריה אדריכלית הרמונית וללא שימוש בעץ או ברזל. בלב העיר ניצב בגאון מבצר פוג'יירה, שנבנה במאה ה-16 לספירה על גבעת סלע בגובה עשרים מטרים כדי להגן על הנווה המדבר ועל העיר. הוא כולל שלושה מגדלים עגולים, מגדל מרובע וחומת הגנה המשקיפה על מטעי הדקלים ועל המוזיאון הלאומי של פוג'יירה, המאכלס ממצאים ארכיאולוגיים נדירים מתקופת הברונזה. מבצרי הגנה מפוזרים ברחבי האמירות, כגון מבצר אל-ביטנא, שומר מעברי ואדי המ ההררי שנבנה ב-1735, ומבצר אל-הייל, שהיה מעון הקיץ של משפחת המלוכה, לצד הטבע המרשים של שמורת הטבע ההררית ואדי ווראיה על מפעליו, מעיינות המים המתוקים שבו, וחופי האלמוגים של אל-עקה המקיפים את האי סנופי המפורסם, האידיאליים לצלילה ולחקר צבים ושוניות אלמוגים נדירות.

נוסעים והיסטוריונים כתבו בהתפעמות רבה על הטבע של החוף המזרחי ועל הנמלים המבוצרים של פוג'יירה. גיאוגרפים ונוסעים מוסלמים מימי הביניים תיעדו את נמלי שאמילה, אל-בידיה, ח'ור פאכאן ודיבא כמובלעות מסחר מרכזיות שמימיהן נחצו על ידי ספינות בדרכן לגוג'אראט, ציילון והורמוז. בתחילת המאה ה-20, ג'ון גורדון לורימר הקדיש באנציקלופדיה שלו מדריך המפרץ פרקים מפורטים לאזור שאמיליה ולאמירות פוג'יירה, כשהוא מתאר את גבורתם של שבטי השארקיאין ואת דבקותם בחירות אדמתם ההררית, ומדגיש את פוריות עמקי הם, שפע מעיינותיהם ומטעי תמרים והדרים המשתרעים בין מדרונות ההרים לגלי הים. כמו כן, הרשומות והמסמכים הצבאיים של הכתר הבריטי שיקפו את הקושי להכניע את פרשי פוג'יירה ואת מיומנותם בלוחמת הרים הגנתית מאחורי טירות ומבצרים אדירים שחסמו את הגישות הטבעיות לעמקים. מצדם, חוקרים ארכיאולוגים זרים במסעות חפירות אחרונים ציינו את ערכם היוצא דופן של הממצאים מקברי דיבא אל-פוג'יירה, אשר חיברו בין תרבויות הים התיכון למזרח הרחוק.

המגוון הסביבתי הייחודי של פוג'יירה משתקף במנות המסורתיות שלה, המשלבות בין תרבויות העמקים החקלאיים ההרריים לבין משאבי הים העשירים של מפרץ עומאן. מכבואס דגים טריים וסלונה ימית הם יהלומי השולחן החופי שלה; בהם מבשלים דג טונה (Kingfish), אנטיאס או דקר יחד עם שפע בצל זהוב, שום כתוש, חתיכות עגבניות וכוסברה טרייה, והכול מתובל בתערובת התבלינים של פוג'יירה המבושמת بגרגרי הל, ציפורן, קינמון, פלפל שחור ולימונים שחורים מיובשים (לומי), מחוררים בקפדנות כדי والحموضة שלהם תחלחل למרק עד שהרוטב יסמיך ויקבל צבע אדום-חום. לאחר מכן מוסיפים אורז בסמטי כדי שיתבשל לאט באדים, ויספוג את שומן הדגים ואת תבליניהם הריחניים. הכפרים ההרריים ידועים בהכנת לחם רגאג המעוטר בביצים וגבינה ומרוח בחמאה מזוקקת, לחם ג'אמיר המקושט בגרגרי שומשום וזעפרן, וכן מנות האריס וזאריד עם בשר טלה הררי רך המתובל בעשבי בר מיובשים. הארוחות מסתיימות בג'ביסה המסורתית, המתובלת בשומן טלה, מי ורדים הרריים והל טחון טרי.